החלטה בתיק עת"א 54238-12-12

1.         העתירה מכוונת כנגד סירובו של המשיב (שב"ס) לבטל הגדרתו של העותר כאסיר "טעון הגנה" וכפועל יוצא מכך, סירובו של המשיב להעביר את העותר לכלא חרמון.

2.         העותר נדון למאסר של 56 חודשים. הוא נושא מאסרו מנובמבר 2010. תום מאסרו יולי 2015.

3.         העותר מציין כי הגיש ערעור על גזר הדין של בית משפט השלום (שם נדון ל-58 חודשים מאסר) ולטענתו במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, הוא קיבל את המלצת ביהמ"ש וחזר בו מערעורו בכפוף להמלצת ביהמ"ש למשיבה, לשקול בשב"ס העברתו לכלא חרמון לצורך שילובו בהליך גמילה (עונש המאסר קוצר בערעור ל -56 חודשים בשל חפיפת עונשי מאסר על תנאי ולא לגופו של הערעור).

נטען כי לאחר הדיון בערעור, פנה העותר בבקשה להעבירו לכלא חרמון ואז נמסר לו, כי הוא מוגדר "טעון הגנה" ולא ניתן להסיר את ההגדרה (נכון לשעת הגשת הבקשה).

העותר טוען כי אין לו סכסוך עם אסירים אחרים והוא אינו מאוים בשום דרך, לפיכך החלטת המשיב הינה בלתי סבירה והוא מבקש לבטל הגדרתו כאסיר טעון הגנה.

4.         המשיב מתנגד לקבלת העתירה וסומך התנגדותו על פקנ"צ 04.04.00 (להלן: "הפקנ"צ" שכותרתו "אסירים טעוני הגנה") וטוען כי הצורך בהגדרת העותר כטעון הגנה מבוסס על חוו"ד של גורמי המודיעין בשב"ס וחוו"ד של משטרת ישראל וזאת לאור חשדות לשיתוף פעולה בין העותר למשטרת ישראל.

5.         בדיון בפני ציינה ב"כ העותר כי (על פי סעיף א 2. לפקנ"צ) הגדרתו של אסיר כטעון הגנה צריך שתעשה ב"שימוש זהיר", רק לגבי אסירים שקיים סיכון ממשי לשלומם בהסתמך על מידע מבוסס. עוד נטען, כי לא קיימת בעניינו של העותר אף לא אחת מהעילות המפורטות בסעיף ד' לפקנ"צ הנ"ל ובאשר לעילה עליה סומך המשיב "שיתוף פעולה שנחשף עם רשויות החוק כגון: עד תביעה שהעיד נגד עבריין אחר, סוכן סמוי" (סעיף ד'1 לפקנ"צ), עילה זו לא מתקיימת לגביו שכן המו"מ שניהל העותר עם המשטרה לשיתוף פעולה עימם לא הבשיל לכדי הסכם ובכל מקרה מדובר במו"מ משנת 1998. בעוד על פי סעיף ה'1 לפקנ"צ  "אסיר יוגדר כטעון הגנה על פי נתונים או מידע המתייחסים למאסרו הנוכחי", ללמדנו שנתונים או מידע הנשקלים ע"י הרשויות לצורך העניין, הם רלוונטיים רק אם הם מתייחסים למאסרו הנוכחי של האסיר.

בנוסף הפנתה ב"כ העורר לסעיף ה.1.ג לפקנ"צ וטענה כי גם הוראות אלה לא נתמלאו לגבי העותר.

סיכומו של דבר, נטען שהחלטת הרשויות אין לה על מה שתסמוך ויש לבטלה בהחלטה שיפוטית.

6.         ב"כ המשיב ציין בטיעוניו כי העותר מוחזק במשמורת שב"ס מ-2010, ומוגדר כטעון הגנה מ-28.5.12. ההגדרה מבוססת, לדבריו, על חוו"ד גורמי מודיעין ומשטרת ישראל. הוצגו לעיוני מספר מסמכים "בקשה לדיון והחלטה באסיר טעון הגנה" (מיום 30.5.12) חוו"ד גורמי מודיעין (מיום 30.5.12), חוו"ד של גורמי המודיעין (מתאריך 19.6.12), וחוו"ד נוספת של גורמי מודיעין (מתאריך 7.3.13).

7.         לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים לעתירה ונתתי דעתי למסמכים שהוצגו לעיוני ולהוראות הפקנ"צ הרלוונטיות לעניין, הגעתי להחלטה כי דין העתירה להתקבל בכל הנוגע להגדרתו של העותר כטעון הגנה.

סעיף א2' לפקנ"צ קובע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי על שב"ס לעשות שימוש זהיר בהגדרת אסיר כטעון הגנה ויש לעשות זאת רק לגבי אותם אסירים "שאכן קיים סיכון ממשי לשלומם בהסתמך על מידע מבוסס".

סעיף ג'1 מגדיר "אסיר טעון הגנה" - אסיר שיש יסוד סביר להניח על פי מידע שנשקפת סכנה לשלומו כתוצאה מאפשרות פגיעה בו ע"י אסירים אחרים.

בהמשך קובע הסעיף שתי רמות של אסיר "טעון הגנה" - טעון הגנה רמה א' וטעון הגנה רמה ב'.

העילות להגדרת אסיר כטעון הגנה פורטו בסעיף ד' לפקנ"צ והמשיב סומך על העילה שפורטה בסעיף ד'1 שעניינו שיתוף פעולה שנחשף עם רשויות החוק.

לא הוצג בפניי אף לא מסמך אחד המבסס שיתוף פעולה של העותר עם רשויות החוק, מעבר לדברים ששמעתי מהעותר כי בשנת 1998 ניהל מו"מ עם המשטרה שלא הבשיל בסופו של דבר לכדי הסכם.

ממסמך של גורמי מודיעין (מ-24.5.12) צוין "במאסריו הקודמים הוגדר טעון הגנה, הרקע: ב-2007 שמועה שפשטה כי הוא סוכן סמוי וחששו להשתלב".

עינינו הרואות כי הרקע להמלצה שמועה שפשטה ב-2007 וחששו של העותר. עד כמה שהדבר רלוונטי, לא הוצג בפניי מסמך לגבי חששו של העותר.

התוצאה היא שאין מאחורי שני הנימוקים הנ"ל ולא כלום. לא ברור כיצד שמועה מ-2007 הביאה להגדרתו של העותר כטעון הגנה. זאת ועוד, לא נטען כי בתקופה שבין קליטתו של העותר בשב"ס ב-2010 ועד הגדרתו כטעון הגנה במאי 2012, התרחש אירוע או שנתקבל מידע שהצדיק לשוב ולדון בהגדרתו ולא כל שכן להגדירו כ"טעון הגנה".